נזכור

תינוקת מקסימה, חייכנית וחברותית היתה, ורק לאכול לא כל כך רצתה. אהבתה למוזיקה התגלתה כבר אז כשבגיל ארבעה חודשים הניעה את ידיה ורגליה, כאילו רקדה לקצב המוזיקה ששמעה.

לאחר שהמשפחה עלתה לארץ בנובמבר 1972, החלה ללמוד בבית ספר יסודי בעפולה, בגבעת המורה. כעבור זמן קצר עברה המשפחה לקריית ים ואירנה למדה בבית הספר "רודמן" בו סיימה י"ב כיתות. אירנה היתה מלאת חיים, תמיד מוקפת בחברות וחברים, השתתפה בכל פעילות בית סיפרית וציוניה, לאורך כל שנות לימודיה, הביאו גאווה רבה להוריה.

לאחר סיום לימודיה התיכוניים, המשיכה אירנה ללימודים בבית ספר לאחיות, אותם סיימה בהצטיינות. היא התגייסה לצבא ושירתה כאחות בלשכת גיוס בחיפה. בתום שירותה הצבאי קיבלה אירנה הצעות עבודה רבות מבתי חולים ובחרה לעבוד בבית החולים רמב"ם בחיפה כאחות במחלקה אורטופדית א'.

ביון 27.09.1990 נישאה אירנה לאאבנר סופרין, אותו פגשה ארבע שנים קודם לכן, כששניהם שירתו בצבא.

השניים היו זוג למופת, שררה בינהם אהבה גדולה, כבוד הדדי והערכה רבה. בינואר 1992 נולדה הבת דיאנה, ובדצמבר 1995 הבן רוי.

אירנה היתה אישה ואם למופת, ניהלה את הבית בהצלחה וחינכה את ילדיה באהבה ובסבלנות, וזאת במקביל לעבודתה בבית חולים, הילדים היו קשורים לאימם בקשר עבות. היה לה קשר חזק להוריה, להם היתה לא רק בת אלא גם חברה, הגיע לבקרם לעיתים תכופות. בביתה החדש בקריית ביאליק ממנו הספיקה להנות רק שלושה חודשים, הוסיפה חדר מיוחד - "זה בשביל ההורים" אמרה.

בשבת בצהריים, ח' בתשרי תשס"ד (04.10.2003) פוצצה מחבלת מתאבדת את חומר הנפץ שנשאה בתיקה במרכז מסעדת "מקסים" בכניסה הדרומית לחיפה סמוך לים. עשרות נפצעו, 21 אנשים נרצחו במסעדה ובינהם אירנה, שסעדה במקום יחד עם משפחתה. בעלה נפצע בפיגוע.

בת 36 במותה, אירנה הותירה בעל, בת ובן, הורים ושתי חניות.

הובאה למנוחות בבית העלמין אפק בצור שלום.

"מותה של אירנה בגיל כה צעיר ובשיא חייה שינה את חיינו", כותבים הוריה, "הפך אותם על פיהם. החיים שלנו כבר לא יהיו כמו פעם..."

אבנר לא מפסיק לספר איך חסרים לו הדאגה שתמיד הרגישה כלפיו, החום והאהבה שהרעיפה עליו ועל הילדים, גם לחולים שלה חסרים את הדאגה, הסבלנות והרוך של אירנה. כל כך הרבה אנשים אהבו וחסרים אותה. להלוויה הגיעו אלפים...

אירנה, הנכדים האלה הם טיפת האור בתוך החושך אנחנו נמצאים בו, חסרונך כואב לנו מאוד.